מדובר בפסק דין רב חשיבות שהכריע בסכסוך שבין חברת אוניפארם בע”מ הישראלית לבין תאגיד התרופות הרב לאומי סאנופי בעניין הארכה מלאכותי של מונופול שוק על התרופה רבת המכר פלויקס, שכבר חולל גלים בעולם כולו וזכה לתהודה רבה. בפסק דינו מה- 26.12.23 הכריע בית המשפט העליון לטובת אוניפארם וקבע בהסתמך על חוק עשיית עושר ולא במשפט, כי על סאנופי להשיב לאוניפארם, שהרימה את הדגל ונהלה מאבק רב שנים, את רווחייה העוולתיים. בכך תם בירור שאלת החבות תם אולם בית משפט מחוזי מרכז יצטרך לכפות על סאנופי לחשוף את רווחיה העוולתיים האמיתיים וכמה מתוכם יושבו לאוניפארם.
הפרדה החלה בפברואר 2006, המועד בו הגישה אוניפארם בע”מ התנגדות לרישומה של בקשת פטנט 139790 של סאנופי כפטנט. בקשת הפטנט עסקה בתצורה חדשה כביכול של תרופה רבת מכר נגד קרישת דם בשם פלויקס. ההגנה הפטנטית על פלויקס היתה אמורה לפקוע בפברואר 2008 אבל סאנופי בתיאבונה כי רב, הגישה בקשת פטנט חדשה המעלימה את האמת. בקשה זו הרתיעה את המתחרים מלהיכנס לשוק עם תרופה גנרית לפלויקס. הארכת פטנט מלאכותית היא תופעה ידועה לשמצה המכונה בלעז evergreening. זוהי טקטיקה ידועה שמאפיינת את חברות תרופות המקור שעד כה איש לא הציב תג מחיר לצידה.
מרגע שהגישה אוניפארם את ההתנגדות פעלה סאנופי להסתיר את האמת ולנסות להמשיך ולסמא את עיני רשות הפטנטים. לאחר הליך מורכב וארוך שכלל שמיעת ראיות ועדים מחו”ל, הודיעה סאנופי ביוני 2010 כי היא זונחת את בקשת הפטנט. דה-פקטו עד רגע הזניחה, זכתה סאנופי בהארכה מלאכותית של הפטנט הישן בחמישה עשר חודשים תמימים שבהם היא שלשלה הון עתק לכיסה.
ביולי 2011 הגישה אוניפארם תביעה בבימ”ש מחוזי מרכז (ת.א. (מרכז) 33666-07-11). במרכזה עמד הרעיון על פיו ניתן לטפל ב- evergreening באמצעות חוק עשיית עושר ולא במשפט. לא יעלה על הדעת כי מי שמרמה לצורך קבלת מונופול פטנטי, יהנה מרווחי התרמית. זהו למעשה רעיון ה”סיכון ההופכי” שעליו עמד בית המשפט העליון במסגרת ע”א 2167/16. כשם שמפר פטנט חשוף לסיכון בשל הפרה כך ראוי שבעל פטנט שהשיג פטנט במרמה ייחשף גם ולא יהנה מהזכייה העוולתית. החוטא מכל כיוון אינו יכול לצאת נשכר. התביעה הגיעה בראשית דרכה לכב’ הנשיאה דאז ה. גרסטל שכינתה אותה כתביעה יצירתית והתגלגלה לשולחנו של כב’ השופט ע. גרוסקופף שמומחיותו האקדמית היא בדיני עשיית עושר.
באוגוסט 2015 לאחר דיון נרחב, נתן כבוד השופט גרוסקופף את פסק דינו שדבר בו דבור על אופניו וקיבל את התביעה של אוניפארם. ב- 2016 ערערה סאנופי על פסה”ד ולאחר 2 דיונים שהתקיימו וחוו”ד של מומחים עולמיים שהושמעו, ב- 12.7.21 נתן ביהמ”ש העליון את פסק דינו בע”א 2167/16. שלושת שופטי ההרכב מלצר, בראון וקרא הכירו בעילה אולם לכבוד השופט קרא היו הסתייגויות על התאמתה לנסיבות המקרה. כב’ השופט מלצר הכיר בעילה שמושתתת על כך שהפרת חובת הגילוי בחוק הפטנטים עולה כדי השגת נכס שלא פי זכות שבדין, אולם סבר שהפרת הכלל המשפטי שבחוק התחרותי אינו חל בעניין.
בשנת 2021 הגישה סאנופי בקשה לדיון נוסף על פסה”ד של בית המשפט העליון בכל הנוגע לעילה שמושתתת על הפרת חובת הגילוי שבחוק הפטנטים. במקביל הגיש היועמ”ש עתירה לדיון נוסף על אותו חלק על הפרשנות המצמצמת של סעיף 29(א) לחוק התחרות.
הדיון הנוסף התנהל בפני הרכב של 5 שופטים ובמסגרתו התעוררו שתי השאלות העקריות הבאות:
1. האם חוק עשיית עושר ולא במשפט מקים למתחרה זכות לתבוע את הרווחים שהפיק מבקש פטנט שהטעה את רשם הפטנטים ולבקש השבה הרתעתית?
2. מהו הכלל המשפטי שהופר שמכוחו חלה ההשבה? בעניין זה התעוררו שאלות משנה הנוגעות למשטר האחריות שנדרש, שאלת הקשר הסיבתי ומהותיות המידע המטעה ו/או המועלם.
בשאלה הראשונה הכריע בית המשפט העליון ברוב של 4 (השופט נ’ סולברג, השופטת (בדימ’) ע’ ברון, הנשיאה (בדימ’) א’ חיות וממ”מ הנשיא ע’ פוגלמן) בחיוב. כב’ השופט עמית כי במקרה כגון זה דרך המלך הם דיני הנזיקין.
לגבי השאלה השניה, השופטים ברון, חיות ופוגלמן סברו כי הכלל המשפטי המתאים הוא חובת תום הלב וההגינות שחב מבקש פטנט כלפי רשות הפטנטים. לדידם, בנסיבות העניין, הכלל עליו בחר כב’ השופט סולברג להסתמך (סעיף 29(א) לחוק התחרות) אינו הבסיס הראוי.
מדובר בפסק דין בעל משמעות גלובאלית בכל הנוגע לשאלת ה- evergreening. זאת ועוד. לפסק הדין יש גם השלכות רוחביות על שלל פעולות שמבוצעות מול כלל הרשויות שתוצאתן פגיעה בציבור ולא רק כאלה שמבוצעות מול רשות הפטנטים. זהו פסק דין שנוגע לטוהר המידות ונותן תוקף ממשי לחובה לנהוג בהגינות ובתום לב. אותם סעיפים בפסק הדין שמקבלים חלק מעתירת היועמ”ש ומחזירים את סעיף 29(א) למכונו, גם הם ישמשו עוד רבות בעתיד.